חן אסתר קורח ז"ל

חן נולדה וגדלה בפתח תקווה, אחות להילה, נוף, מאור וינון. את שנותיה הראשונות עשתה בבית הספר "נצח ישראל". כבר אז בלטה כילדה "ברדקיסטית" במובן הקסום של המילה - מלאת חיים, שובבה ורגישה. היא התמודדה עם הפרעות קשב וריכוז, אך ניחנה בחוכמת חיים שאפשרה לה להפוך כל קושי למקפצה.

דמות משמעותית בעיצוב עולמה הפנימי בילדותה הייתה סבתה מרגלית, חן כינתה אותה בספרדית "אבואלה". הקשר ביניהן היה עמוק ומיוחד, שם גם נבנתה האהבה שלה לשפות ולתרבויות אחרות, כשדיברה איתה בספרדית וספגה ממנה חום ואהבה ללא תנאים.

בגיל הנעורים בחרה חן לעבור לפנימייה בכפר הנוער "רמת הדסה" בקריית טבעון, צעד שהתברר כתקופת הפריחה הגדולה שלה. צוות הפנימייה ליווה אותה באהבה והפך עבורה למשפחה שנייה. חן הרחיבה את לימודיה במגמת קולנוע, ובמסגרת פרויקט הגמר ביימה את הסרט המרגש "עלה קטן שלי" בנושא השואה - נושא שהיה קרוב לליבה בעקבות הסיפור המשפחתי - סבתא מרגלית ניצולת שואה.

מבחינה חברתית, חן הפכה לעוגן משמעותי. היא לא הייתה רק "מקובלת", אלא מנהיגה רגישה. הייתה לה יכולת מופלאה לזהות בנות שהתקשו להשתלב או חסרות ביטחון ובתנועה טבעית "למשוך" אותן אל המרכז, יחד איתה. הסקרנות שלה לעולם המשיכה להתפתח, החל מלימוד שפות חדשות (כמו רוסית שקלטה מחברות) ועד למסע לפולין.

חלומה הגדול של חן היה לשרת כלוחמת במשמר הגבול, לשם כך נאבקה והתאמצה להעלות את הפרופיל הרפואי שלה. בסופו של דבר התגייסה ושובצה בפיקוד העורף. למרות שהתפקיד היה שונה מזה שדמיינה, חן בחרה, כהרגלה, "לעשות מהלימון לימונדה" ולהפוך את השירות למקפצה.

היא ניצלה את יציאות ה"שבוע-שבוע" בבסיס בצורה מעוררת השתאות, בשבועות שהייתה בבית היא לא נחה, אלא עבדה במקביל בשלוש עבודות שונות - מלילות בתחנת דלק ועד עבודה בבית אבות יוקרתי. המוטיבציה הייתה ברורה, לחסוך כסף לטיול הגדול שתיכננה עם חברתה לדרום אמריקה לטרוף את העולם.

כעבור כשנה מתחילת השירות, הרגישה לא טוב והתעקשה להיבדק מול המערכת הצבאית. הנחישות הזו הובילה לאבחון מחלת הסרטן, והסיטה את מסלול חייה מהשירות הצבאי למאבק על הבריאות.

גם בצל ההתמודדות המורכבת עם המחלה, חן בחרה בחיים של עשייה וקריירה. היא למדה למבחנים לתיווך נדל"ן יחד עם אחיה מאור, עברה אותם בהצלחה והשתלבה כסוכנת נדל"ן ברשת "רימקס" . הנחישות שלה הייתה מעוררת השראה. גם בימים של טיפולי הקרנות קשים, היא לא ויתרה, עלתה על האופניים והמשיכה לעבוד, כשהיא זוכה להערכה עצומה מצד המעסיקים והלקוחות.

במקביל, הפכה חן לדמות ציבורית ולסמל של עוצמה. מתוך אהבתה לאסתטיקה ולשיער, היא נבחרה לפרזנטורית בקמפיין "צמה של עוצמה" של עמותת "זכרון מנחם". היא התראיינה בתוכניות טלוויזיה ובתקשורת, כשהיא קוראת לנשים להיבדק לגילוי מוקדם מציל חיים.

הופעתה הייתה בלתי נשכחת: לעיתים עם אחת מ-17 הפאות הצבעוניות שהחזיקה, ולעיתים חשופת ראש בגאווה. כך או כך, היא תמיד הקרינה אומץ, הומור ובחירה בלתי מתפשרת בחיים.

סיפור המאבק של חן התחיל בנחישות יוצאת דופן. כחיילת, כשהרגישה שמשהו אינו כשורה, היא לא ויתרה מול המערכת הצבאית והתעקשה להיבדק שוב ושוב עד לאבחון. מרגע הגילוי, היא יצאה למלחמה על חייה בגישה טוטאלית. היא לא הסתפקה בטיפולים הקונבנציונליים (כימותרפיה, הקרנות וטיפולים ביולוגיים), אלא אימצה אורח חיים שלם של ריפוי - משינוי תזונה לאימוני תודעה. במהלך המחלה השתתפה חן ואף הדריכה מאוחר יותר בסדנת העצמה "זאת בחירתי - טוב לעוף בעד עצמנו".

המוטו שלה היה "מחשבה יוצרת מציאות". חן בחרה להאמין בטוב, לשדר עסקים כרגיל ואף לגונן על משפחתה, מפני חומרת המצב. היא סירבה להיות "חולה" בהגדרה - היא המשיכה לחגוג, להפיק ימי הולדת מושקעים, ואפילו להגשים חלום של צניחה חופשית.

בתוך הסערה, היא זכתה גם לאהבה גדולה. בן זוגה רני שליווה אותה במסירות אין קץ, השניים היוו עוגן של נורמליות ושמחה בתוך המאבק. גם כשהמחלה חזרה לאחר תקופת רגיעה, חן המשיכה להילחם כלביאה, כשהיא משאירה את הרופאים והסובבים אותה נפעמים מכוחות הנפש שלה. כחלק מהשתתפות בתכנית "בוחרים בחיים" צוותה לילה כמאמנת הרגשית של חן. לילה ליוותה את חן מהרגע הראשון ועד האחרון, היא נתנה לחן כלים להתמודדות, המון כח ואמונה.

חן נפטרה בחודש פברואר 2021, לאחר מאבק עיקש ומלא גבורה שנמשך כשלוש שנים. היא הייתה בת 22 בלבד במותה, אך הותירה אחריה מורשת של חיים מלאים, אופטימיות אינסופית ואהבה.